לדלג לתוכן

הלמוט שמידט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלמוט שמידט
Helmut Schmidt
הלמוט שמידט, 1977, בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בתקופת היותו קנצלר גרמניה המערבית.
הלמוט שמידט, 1977, בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בתקופת היותו קנצלר גרמניה המערבית.
לידה 23 בדצמבר 1918
המבורג, רפובליקת ויימאר
פטירה 10 בנובמבר 2015 (בגיל 96)
המבורג, גרמניה
שם לידה Helmut Heinrich Waldemar Schmidt עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה גרמניה
מקום קבורה גרמניהגרמניה בית הקברות אולסדורף, המבורג, גרמניה
השכלה
מפלגה סוציאל-דמוקרטית
בת זוג הנלורה שמידט-גלזר (2010–1942)
קנצלר גרמניה המערבית ה־5
16 במאי 1974 – 1 באוקטובר 1982
(8 שנים)
תחת הנשיאים היינמן, של, קרסטנס
פרסים והוקרה
  • אזרח כבוד של ברלין (1989)
  • פרס נקודת אלפא (2010)
  • אזרח כבוד של בון (1983)
  • מדליית תיאודור הויס (1978)
  • אוסגר (2008)
  • דוקטור לשם כבוד (דצמבר 2003, אוניברסיטת הלמוט שמידט)
  • איש השנה של הפיננשל טיימס (1975)
  • אזרחות כבוד (1983, ברמרהאפן)
  • אזרחות כבוד (1995, גיסטרו)
  • פרס הנס מרטין שלאייר (2012)
  • פרס אוולד פון קלייסט (2014)
  • פרס אריק ורבורג (2012)
  • אזרחות כבוד של המבורג (1983)
  • פרס הכלכלה העולמית (2007)
  • מסדר כנגד החמרה עם בעלי החיים (1972)
  • Oswald-von-Nell-Breuning Award (2005)
  • פרס ליפציג הבינלאומי ע״ש מנדלסון (2009)
  • עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (1988)
  • צלב הברזל, דרגה שנייה
  • הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הֵלְמוּט הַייְנְרִיךְ ואַלְדֶמָר שְׁמִידְט (בגרמנית: ‏Helmut Heinrich Waldemar Schmidtⓘ‏Ⓘ‏; ‏23 בדצמבר 1918 – 10 בנובמבר 2015) היה הקנצלר החמישי של גרמניה המערבית בשנים 1974–1982 מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD). בתקופת כהונתו התמודד עם משבר האנרגיה העולמי, טרור כנופיית באדר מיינהוף והסלמה במתיחות במלחמה הקרה. שמידט בנוסף קידם רפורמות חברתיות ויצר מערכת מוניטרית כלכלית של הקהילה הכלכלית האירופית כתגובה לכוחו של הדולר האמריקאי בשוק ובמטרה לשכך את הזעזועים של המשבר הכלכלי העולמי.

שמידט, יליד המבורג, היה נכד לבנקאי יהודי, שירת בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה למד כלכלה ומדע המדינה. הוא הצטרף למפלגת ה-SPD והתפרסם בעקבות טיפולו באסון השיטפונות בהמבורג ב-1962, בעת כיהן כאחראי נושאי הפנים של העיר. לאחר מכן כיהן כשר הביטחון, שר הכלכלה ושר האוצר, והתמנה לקנצלר בעקבות התפטרותו של וילי ברנדט בצל שערוריית ריגול. כקנצלר חתם מטעם גרמניה על הסכמי הלסינקי והתמודד מול גל טרור שהגיע לשיאו עם חטיפת מטוס אזרחי, מהלך שבתגובה אליו הורה שמידט על שליחת יחידת עילית ללוחמה בטרור ששחררה את הנוסעים. בין הרפורמות החברתיות שקידם נכללה הכפלה של קצבת הפנסיונרים. לקראת סוף כהונתו נחלקה מפלגתו שלו בשאלת התמיכה בהצבת טילי פרשינג 2 בשטחי גרמניה בתגובה להתחמשות של ברית המועצות. בנוסף, נוכח הגירעון התקציבי הגדל כתוצאה ממדיניות קיינסיאנית, החל שמידט בקיצוץ תקציבי, ועם פניית שותפתו לקואליציה, ה-FDP, בעד מדיניות מוניטרית, ממשלתו נפלה והוא התפטר בעקבות הצבעת אי-אמון. במהלך תקופת כהונתו כקנצלר הצטננו יחסי גרמניה–ישראל על רקע מתיחות אישית מול ראש ממשלת ישראל מנחם בגין.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ותחילת דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמידט, לותרני, נולד בהמבורג לזוג מורים, גוסטב לודוויג ולודוביקה. אביו נולד כילד מחוץ לנישואים של בנקאי יהודי אמיד בשם לודוויג גומפל (1935–1860) מברנבורג ושל מלצרית, שמסרו את האב לאימוץ בידי משפחת שמידט מהמבורג[1]. הרקע היהודי של שמידט נודע בציבור בשנת 1984 כאשר נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, סיפר כי שמידט גילה לו ב-1980 והרשה לו לפרסם זאת[2]. הסיפור המשפחתי פורסם בספר ב-1993. חלק מבני משפחת גומפל מתגוררים בישראל מאז 1939.

במהלך מלחמת העולם השנייה חשש האב מגילוי יהדותו של הסב על ידי הנאצים, וזייף עם בנו את מסמכי הזהות שלהם. בזיכרונותיו כתב שמידט כי שורשיו מילאו תפקיד מרכזי בהתנגדותו לרעיונות הנציונל-סוציאליסטים. בהזדמנות אחרת התוודה כי הושפע "מן המנהיגים החומים (הנאצים)". ב-2013 צוטט בעיתון צרפתי באומרו כי: "אנחנו אחראים, ואנחנו באופן ייחודי, למותם של יותר משישה מיליון יהודים[1]." עם זאת, בשנת 2014 טענה העיתונאית סבין פמפריין בספרה "הלמוט שמידט ומלחמת השואה", שבו חקרה את שנות שירותו של שמידט בוורמאכט, כי שמידט שיקר ועמדותיו הושפעו מהרעיונות הנאציים. בספר הובאו מכתבים שהתגלו בארכיון הצבא הגרמני, ובתוכם משבחים את שמידט על "התנהגותו הנציונל-סוציאליסטית ללא דופי[3]", והוא אף נשלח להרצות אודותיה בפני חיילים אחרים. ההיסטוריון היהודי-גרמני, מיכאל וולפסון, טען כי שמידט לא היה נאצי פעיל, אך הוא גם לא התנגד לנאצים[4].

שירות בוורמאכט ולימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית היטלר לשלטון ב-1933, הצטרף שמידט לנוער ההיטלראי, וב-1937 הוא גויס לכוחות היבשה של הוורמאכט לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר ליכטוארק בהמבורג. לאחר תחילה של מלחמת העולם השנייה ב-1939, הוא הועלה בדרגה ללוטננט ראשון בסוללת ארטילריה נגד מטוסים בחזית המזרחית נגד ברית המועצות, השתתף במבצע ברברוסה ומבצע טייפון ועוטר, על שירותו, בצלב הברזל. בדצמבר 1944 צוות לפיקוד על סוללת ארטילריה בחזית המערבית, במסגרת הקרב על הבליטה. באפריל 1945 נתפס שמידט על ידי הצבא הבריטי, על שטחי בלגיה, ונותר שבוי מלחמה עד לאוגוסט אותה השנה.

הוא והנלורה גלזר, הידועה בכינוי 'לוקי', נישאו בשנת 1942. הם הכירו מאז היו תלמידי בית ספר. בנם הבכור, הלמוט-ולטר, נפטר בהיותו תינוק בן שנה בלבד מסיבוכים בריאותיים. לאחר מכן נולדה בתם, סוזנה (גר'), שלימים הפכה לעיתונאית מטעם חברת בלומברג בבריטניה. לאחר המלחמה למד שמידט תואר בכלכלה ותואר במדע המדינה באוניברסיטת המבורג, ואשתו הפכה למורה בבית ספר[5]. בעודו סטודנט, בתקופת אזורי הכיבוש בגרמניה, הוא הצטרף לשורות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) והחל לעבוד במגזר הכלכלה והתחבורה במסגרת הממשלה המוניציפלית של המבורג בשנת 1948[6]. חמש שנים לאחר מכן, הוא נבחר לבונדסטאג (פרלמנט) שישב בבון, בירת גרמניה המערבית. מסיבות היסטוריות, שמידט העריך שה-SPD היא המפלגה היחידה שהגנה בעקביות על הדמוקרטיה הגרמנית הראשונה, רפובליקת ויימאר, עד לעליית הנאצים לשלטון[7].

כניסה לפוליטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1953 ועד תחילת 1962, ובשנים 1965 ועד 1987 היה שמידט חבר בבונדסטאג הגרמני. בשנת 1965 התמנה לממלא מקום ראש סיעת ה-SPD בבונדסטאג, וב-1967 התמנה לראש הסיעה, עד שנת 1969. הוא תויג כאיש האגף הליברלי במפלגה וכ"מאווריק" הפועל בדרכו העצמאית[8]. דוגמה לכך היא שהתריס נגד מדיניותה של מפלגתו נגד חימוש מחדש של גרמניה המערבית נוכח הסכנה של הגוש המזרחי בראשות ברית המועצות, והוא סירב להתפשר עם הצעות גרמניה המזרחית לקונפדרציה אוטונומית עם שכנתה המערבית[7]. בנוסף גם ניתן לו הכינוי "שמידט פה גדול" (Schmidt-Schnauze) בעקבות היוהרה שהפגין לעיתים בביטחונו האישי[8]. הוא בנוסף גם נחשב לנואם מוכשר ומדינאי פעלתן, מה שהוביל להדבקת הכינוי "הפעלתן" (Der Macher)[9].

ב-5 ביולי 1957 הצביע הבונדסטאג ברוב מכריע בעד הסכמי רומא, הבסיס לקהילה הכלכלית האירופית. שמידט התנגד להסכמים, בעיקר משום שהעריך שאי שותפותה של בריטניה בהם יביא למפלתם (שמידט עצמו היה אנגלופיל). "ככל שהייתי משוכנע בנחיצותה של האינטגרציה האירופית, אז חשבתי שהקהילה הכלכלית האירופית לעולם לא תוכל להצליח בהיעדר ניסיון ופרגמטיזם בריטי[10]." על אף התנגדותו להסכמים, הוא התמנה לכהן כחבר בפרלמנט האירופי מטעם גרמניה בשנים 1958 עד 1961. כנואם מוצלח ופוליטיקאי שקרנו עולה בבונדסטאג, הפך שמידט לאחד הנציגים הבולטים ביותר של בני דורו בפוליטיקה הלאומית. כמומחה ללוגיסטיקה ומערכים צבאיים, הוא ביקר בחריפות את שר ההגנה בממשלות קונראד אדנאואר, פרנץ יוזף שטראוס, ששמו נקשר בפרשיית שוחד של חברת לוקהיד מטוסים.

אסון השיטפונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אסון השיטפונות בהמבורג (1962)

בין השנים 1961 ל-1965 שמידט נבחר וכיהן בסנאט המדיני של המבורג (מוסד הרשות המבצעת של המדינות הפדרליות המנהל את נושאי הפנים של המדינה) בתפקיד הסנאטור לענייני פנים של עיר-המדינה הפדרלית. ב-17 בפברואר 1962 אירע השיטפון בים הצפוני, שהציף את העיר המבורג, שסכריה לא היו מוכנים לקראתו, מעל לגדותיה. שמידט לקח לרשותו את כל סמכויות קבלת ההחלטות ותיאם את פעולות החילוץ ואמצעי הסיוע. הופעלו פעולת חילוץ חסרות תקדים. מלבד מכבי האש ואנשי הצלב האדום, שמידט החליט על דעת עצמו לגייס את הכוחות המזוינים הגרמניים ואת המתנדבים הבינלאומיים שהתבקשו על ידי נאט"ו לסייע בפעולות החילוץ. ממשלת המבורג וממשלת גרמניה המערבית היושבת בבון פנתה בבקשה לעזרה כלכלית מרחבי אירופה. שמידט קרא לעירוב של הבונדסוור בכדי לחלץ נפגעים ללא תיאום עם הממשל הפדרלי. מבחינה רשמית, פעילותו של שמידט הפרה את חוקת גרמניה, שכן פריסת כוחות הבונדסוור במשימות אזרחיות מקומיות לא הייתה מעוגנת בחוק היסוד נכון לאותה העת, וזאת היית הפעם הראשונה שהצבא לקח חלק בפעולת הצלה אזרחית[11]. אף על פי כן, ההצלחה של פעולות ההצלה הובילה לכך שבסיום האירוע הוא לא הואשם ולא ננזף על כך שפעל נגד קביעת החוקה. כוח בן 26,000 מסייעים נכנס לאזור האסון בסירות מתנפחות ומסוקים, ואלו פינו בהצלחה כעשרת אלפים תושבים וטיפלו בהם במקלטי חירום. לאור ההצלחה רחבת ההיקף בניהול משברים, שמידט זכה לאהדה ציבורית רחבה, והוא נודע כאישיות בקנה מידה לאומי[12]. הנזק שנגרם בעקבות ההצפות בהמבורג בלבד הוערך בכ-3 מיליארד מארק גרמני.

בפוליטיקה הלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פגישת הדרג המדיני עם פיקוד הבונדסוור, שר ההגנה שמידט (שני משמאל) לימינו מפקח חיל האוויר, יוהנס שטיינהוף, ולשמאלו הקנצלר ברנדט.

ב-1965 נבחר שמידט חדש לבונדסטאג וב-1969, לאחר שבבחירות הושג מהפך, ה-SPD הקימה קואליציה בשותפות עם המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP), וראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וילי ברנדט, התמנה לקנצלר. שמידט התנה לשר הביטחון בממשלה החדשה של ברנדט[13]. במסגרת כהונתו של שמידט כשר ההגנה, עלה מספר המגויסים לשורות הבונדסוור בגיוס חובה, ובעקבות זאת הוחלט להפחית את אורך שירות החובה מ-18 חודשים ל-15. שמידט הרחיב את תחום הלימודים המקצועיים של קצינים בשירות סדיר על ידי פתיחת מסגרות לימודים צבאיות באוניברסיטת המבורג ואוניברסיטת מינכן. בשנת 1972 מונה לשר האוצר ושר הכלכלה לאחר התפטרות קודמו, קרל שילר. לאחר הבחירות באותה השנה, במסגרתן חוזקה הקואליציה הקיימת בראשות ברנדט, המשיך שמידט לכהן קדנציה נוספת כשר האוצר בלבד[6].

בתור שר האוצר היה על שמידט להתמודד מול מעמדו החזק של הדולר המשפיע על כלכלות אירופה, והועלתה לראשונה הצעה לקיים מערכת מונטרית כלכלית אחידה במסגרת הקהילה הכלכלית. המועצה האירופית הטילה על פייר ורנר, ראש ממשלת לוקסמבורג, למצוא דרך להפחית את תנודתיות שער החליפין[14]. הדו"ח שלו פורסם באוקטובר 1970 והמליץ על תיאום המדיניות המקרו-כלכלית של כל המדינות החברות שיכלול "קיבוע מוחלט ובלתי הפיך של שיעורי השוויון וליברליזציה מוחלטת של תנועות ההון". ב-1971 המשבר הכלכלי בגרמניה וברחבי הקהילה הכלכלית האירופאית החמיר כאשר נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון הסיר את הגיבוי של תקן הזהב מהדולר, מה שגרם להתערערות מערכת ברטון-וודס, ובעקבותיה אינפלציה ותזזיתיות בשערי החליפין של המטבעות[15]. בנוסף, החלו סימנים לסטגפלציה. המצב הכלכלי החמיר משמעותית עם פרוץ משבר האנרגיה העולמי בסוף 1973, כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. כתוצאה מהמשבר, שמידט הסיק כי ברית המועצות תהווה מקור אנרגיה בטוח ויציב יותר עבור גרמניה ממדינות המזרח התיכון[16].

במהלך 1970–1972 הוריד הבנק הפדרלי של גרמניה את הריבית בזמן שהאינפלציה עלתה, והמהלך האיץ את עלייתה. ב-1972 החלה העלאת ריבית. העליות בשיעורי המדיניות המוניטרית קיפצו בעקבות זעזוע מחירי הנפט של 1973[17]. ב-7 במאי 1974 התפטר וילי ברנדט מתפקידו כקנצלר, לאחר שעוזרו, גינתר גיום, נעצר בשל ריגול לטובת גרמניה המזרחית (פרשיית גיום). ולטר של, מנהיג ה-FDP, החליף את ברנדט בתפקיד הקנצלר בפועל, עד להשבעתו של שמידט לקנצלר החדש ב-16 במאי 1974. בסיס התמיכה של שמידט היה האגף הליברלי בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ועם מינויו נשמר על הרוב הפרלמנטרי של קודמו, מה שאפשר לו להקים את ממשלתו הראשונה[18].

קנצלר גרמניה המערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמידט עם שליט גרמניה המזרחית אריך הונקר, במעמד החתימה על הסכמי הלסינקי.
שמידט מרים כוסית בארוחת ערב ממלכתית עם נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד.
שמידט קורא מסמכים ומעשן, 1976.

שנתיים לאחר שמונה לקנצלר כמחליפו של ברנדט, שמידט עמד בפני מערכת בחירות באוקטובר 1976. בעקבות פרשיית הריגול שהובילה לפיטוריו של ברנדט, האמון הציבורי ב-SPD נפגע, אך מדיניותו של שמידט ריככה את המפלה כך שבסופו של דבר המפלגה ירדה ב-16 מושבים בלבד ונותרה עם 214 מושבים בפרלמנט. ה"איחוד" (מפלגות CDU\CSU) עלו ל-243 מושבים, והיו מסוגלים להקים ממשלה צרה אם היו בידם שבעה מושבים נוספים. ה-FDP השיגו בבחירות 39 מושבים ושמידט שימר את הקואליציה עמם בבנייתו את ממשלתו השנייה בעקבות הבחירות[19]. בבחירות 1980 סיעת "האיחוד" החליפה את מועמדה למשרת הקנצלר, מהלמוט קוהל לפרנץ יוזף שטראוס. הגושים נותרו על כינם ללא שינויים רחבים, עם התחזקות של הקואליציה (218 מושבים ל-SPD ו-53 מושבים ל-FDP). גם לאחר בחירות אלו, שמידט שימר את הקואליציה הקיימת[20].

בתקופת כהונתו היה על שמידט להתמודד נוכח משברי אנרגיה וסטגפלציה כלכלית, הסלמה בפעולות הטרור של כנופיית באדר מיינהוף וארגוני טרור אחרים ששיתפו פעולה עמה, כגון אש"ף וספטמבר השחור. בתחום מדיניות החוץ פעל להמשיך את מדיניות הפתיחות המדינית כלפי מזרח אירופה שהחל קודמו, האוסטפוליטיק, ונפגש פעמיים עם מנהיג גרמניה המזרחית אריך הונקר[21]. ב-1975 חתם שמידט, מטעם גרמניה המערבית, על הסכמי הלסינקי שקודמו ביוזמת נשיא פינלנד, אורהו קקונן[22]. היו אלו הסכמי מסגרת לשיתוף פעולה ולהסדרים דיפלומטיים באירופה וכל ארצותיה (מלבד אלבניה) ובנוסף גם ארצות הברית וקנדה, חתמו על ההסכמים, שהשתמרו למעשה עד הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022. המגעים עם המזרח קפאו לקראת סוף העשור, עקב המלחמה הקרה השנייה - הסלמה ביחסים בין מזרח למערב לאחר תקופה של רגיעה (דטאנט).

בסתיו 1977 זועזעה גרמניה המערבית כתוצאה מסדרת רציחות פוליטיות שבוצעו בידי כנופיית באדר מיינהוף. בין היתר, הכנופיה חטפה את האנס-מרטין שלייר, נשיא התאחדות המעסיקים, בניסיון לסחוט את הרשויות לשחרר אסירים ביטחוניים. במקביל, אש"ף, בתיאום עם כנופיית באדר-מיינהוף, חטף את טיסה אזרחית 181 של לופטהאנזה והסיט את מסלולו לעבר מוגדישו בתור פיגוע מיקוח נגד גרמניה המערבית[23]. הממשלה הרוויחה זמן דרך מגעים עם ארגוני הטרור שלא הובילו לפריצת דרך, ובמקביל ה-GSG9, יחידה מיוחדת של המשטרה הפדרלית, שחררה את הנוסעים במטוס שנחטף בדרכו למוגדישו. מחבלי כנופיית באדר-מיינהוף רצחו לאחר מכן את נשיא התאחדות המעסיקים החטוף. כשהובהר שפיגוע המיקוח נכשל, המחבלים הכלואים התאבדו בתאיהם. בזכות הפעולה הנחרצת של שמידט ושיתוף הפעולה עם ה"איחוד" בפרלמנט, מעמדה של הממשלה ומעמדה של גרמניה בכלל התחזק בזירה הבינלאומית, על שהיא אינה נכנעת במלחמה בטרור[24].

ב-1979, לנוכח סדרת משברים ברחבי העולם, בהם תסיסה אזרחית בטורקיה, תחילת המהפכה באיראן, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, והמלחמה בין קמבודיה לווייטנאם, נערך כינוס של מנהיגי המעצמות המערביות בגוואדלופ בו נכחו שמידט, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, ג'ימי קרטר וג'יימס קלהאן. בין ההחלטות שהושגו בועידת גוואדלופ (אנ') הייתה ההחלטה שלא לתמוך צבאית במשטר השאה באיראן, מחשש כי הדבר יוביל למלחמת אזרחים ויאפשר חתרנות סובייטית דרך אפגניסטן. ההחלטה תרמה ל"המהפכה השחורה" ולעליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון באיראן[25].

רפורמות ומדיניות כלכלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקנצלר שמידט עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, 29 בנובמבר 1976.

שמידט התעניין מאוד בכלכלת פנים אך גם התמודד עם קשיים שהגבילו את תחום הפעולה שלו, כולל העלייה הדרמטית במחירי הנפט. התמ"ג של גרמניה המערבית ב-1975 ירד ב-1.4 אחוזים, הירידה החדה ביותר מאז הקמתה. מאזן הסחר של גרמניה הסתחרר גם הוא עם ירידה בביקוש העולמי נוכח הסטגפלציה. נכון ל-1976 הצמיחה הכלכלית התחדשה, ושיעור האינפלציה החל לרדת. אף על פי שהמדדים לא שבו לימי הזוהר של הפריחה הכלכלית משנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הם התקבלו כנסבלים לאחר הטלטלות של השנים הקודמות והצמיחה האיטית הוגדרה כהצלחה של הממשלה[26]. שמידט תמך בשימוש באנרגיה גרעינית כחלק מקידום עצמאות אנרגטית של גרמניה, תהליך שהואץ נוכח המשברים הכלכליים. פיתוח האנרגיה הגרעינית נעשה למרות התנגדות ממושכת של סביבתנים שחששו מההשפעות של פסולת גרעינית על האקלים. ב-1977 נמכר מפעל עיבוד גרעיני מחודש לאנרגיה אטומית לידי ברזיל. המכירה עמדה בסך 4 מיליארד דולר והיא העסקה הגרעינית הגדולה ביותר מאז ומעולם. שמידט קידם את המכירה על אף התנגדות דיפלומטית למהלך מצד בעלות ברית ויריבות כאחד, שחששו מהאפשרות של ברזיל גרעינית[27].

בעקבות עליית האינפלציה מחדש במשבר הנפט השני לקראת סוף העשור, שמידט הציע ב-1978 תוכנית לחיזוק ההתקשרות הכלכלית בין מדינות הקהילה הכלכלית האירופית כך שהסדר שערי החליפין בתוך מדינות הקהילה יעוצב מחדש להחליש את השפעת המטבע האמריקאי על היבשת ולמנוע את המשך האינפלציה (השימוש בדולר עלה על חשבון המארק הגרמני, ובכך החליש ופיחת את ערכו, והוסיף לאינפלציה). "המערכת המוניטרית האירופית" (EMS) שהציע, נחשבה לתובענית ביחס להתקשרות הכלכלית הפנימית שקדמה לה בין חברי הקהילה. לפי המערכת תתקיים רשת שערי חליפין שכל חבריה יקושרו באמצעות אמת מידה מושגית - 'יחידת המטבע האירופית'. בטווח הקצר המערכת החדשה נועדה להחליף את הדולר במארק גרמני בתור מטבע ההתייחסות העיקרי בשערי החליפין ובטווח הארוך הובילה המערכת ליצירת מטבע אחיד בעבור חברות הקהילה; האירו[28][29].

הכלכלה המשיכה לדשדש לקראת סוף העשור, וזאת למרות המאמצים לעורר צמיחה במחיר של הגדלת הגירעון התקציבי על בסיס המודל של כלכלה קיינסיאנית. רק באמצע 1978 הצליחו שמידט והבנק הפדרלי להביא את הכלכלה לאיזון. לאחר מכן, הכלכלה המשיכה להתרחב ב-1979 ובחלק ניכר משנת 1980, ועזרה לשמידט להיבחר מחדש ב-1980. אבל העלייה התבררה כלא אחידה ולא מאיצה, שכן הבעיות של אמצע שנות ה-70 חזרו במהירות. בתחילת 1981, בין היתר בהשפעת משבר נפט שני שנגרם כתוצאה מהמהפכה האיראנית ומלחמת איראן–עיראק, שמידט עמד בפני ירידה בצמיחה ועלייה באבטלה, אך האינפלציה נותרה בעלייה.

משבר הטילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמידט, נשיא ארצות הברית רונלד רייגן וראש עיריית ברלין ריכרד פון וייצזקר בצ'ק פוינט צ'ארלי.

בסוף שנות השבעים הציבה ברית המועצות טילי SS-20 Saber בעלי ראש נפץ גרעיני ברחבי מדינות ברית ורשה, ובכך איימה על מערב אירופה. שמידט קידם בתגובה את הצבתם של טילי פרשינג 2 אמריקאים בגרמניה בכדי לשמר את ההרתעה של נאט"ו על ברית ורשה ביבשת האירופאית ובמקביל הציע משא ומתן בגובה העיניים על הגבלת הנשק הגרעיני מול הקרמלין[30]. בהמשך להצבת טילי הפרשינג 2, ממשל רונלד רייגן קידם את יוזמת ההגנה האסטרטגית, שבתגובה לו ברית המועצות רשמה הוצאות חימוש שלא יכלה לעמוד בהן. בעקבות הצבת טילי פרשינג 2 לטווח בינוני במערב אירופה בידי ארצות הברית, כחלק ממדיניות ההתחמשות לנוכח האיום של ברית המועצות, האחרונה נגררה להוצאות כספיות חריגות על תקציב הביטחון שערערו את הכלכלה הסובייטית עוד יותר ובסופו של יום היו אחד הגורמים להתפרקות ברית המועצות.

לקראת סוף כהונתו, שמידט התרחק להוצאות שהרחיבו את הגירעון וממדיניות קיינסיאנית, עקב הידרדרות המצב הכלכלי, ובוצעו מספר קיצוצים בתוכניות רווחה. רבים בתוך ה-SPD התנגדו למדיניות הביטחונית שנקט שמידט, בעוד שרוב הפוליטיקאים של ה-FDP תמכו בתוקף במדיניות זו. בעוד שנציגיה הסוציאליסטים של ה-SPD התנגדו לצמצום ההוצאות, ה-FDP החלה להציע מדיניות כלכלית מוניטריסטית. ב-1990, בעקבות איחוד גרמניה מחדש, התברר ש-25 חברי בונדסטאג מטעם ה-SPD היו למעשה סוכנים בשירות גרמניה המזרחית שחיבלו בפעילות ממשלו של שמידט[31]. בפברואר 1982 שרדה ממשלת שמידט הצבעת אמון בבונדסטאג; אולם ב-17 בספטמבר 1982, הקואליציה התפרקה, כאשר ארבעת שרי ה-FDP פרשו מממשלתו. שמידט המשיך להוביל ממשלת מיעוט שהורכבה רק מחברי SPD, בעוד שה-FDP ניהלה משא ומתן על קואליציה עם ה"איחוד". במהלך תקופה זו עמד שמידט גם בראש משרד החוץ. ב-1 באוקטובר 1982, הפרלמנט אישר הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית ובחר ביו"ר ה-CDU הלמוט קוהל לקנצלר החדש. שמידט הוא הקנצלר היחיד בתולדות גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה אשר הודח מתפקידו בהצבעת אי-אמון.

הדחה ופרישה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמידט במוסקבה, רוסיה, 11 בדצמבר 2013.

החל משנת 1983 שימש שמידט כעורך-שותף של העיתון השבועי הגרמני "די צייט[6]." הוא פרש מן החיים הפוליטיים, אך נותר דמות בעלת השפעה, דבר שבא לידי ביטוי בנאומיו בעד איחוד גרמניה מחדש ובייעוץ שנתן לממשלות גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. בנוסף הרבה שמידט בכתיבת ספרים ובהופעות בציבור במסגרות חדשותיות. לאחר פרישתו שב להתגורר בהמבורג. בשנת 2007 טען כי השיח הציבורי על אודות שינוי אקלים "מוקצן באופן היסטרי[32]." ב-2014 הזהיר מפני הסכנה הגאופוליטית הטמונה בסכסוך האוקראיני-רוסי בטענה כי מנהיגי אירופה וארצות הברית מתנהגים בדיוק כמו קודמיהם ב-1914[33]. בשנותיו האחרונות לקה שמידט במחלת העורקים הפריפריאליים ובעקבות כך היה מרותק לכיסא גלגלים. במשך זמן רב סבל ממחלת לב ועוד ב-1981 עבר השתלה של קוצב לב מלאכותי, שנועד להסדיר את קצב הפעימות של לבו[34]. שמידט היה מעשן כבד כל חייו, דבר שהפך לסימן ההיכר הציבורי שלו. ב-2013, מתוך חשש שהאיחוד האירופי יאסור מכירת סיגריות, החליט שמידט לקנות מכסה לכל החיים של 38,000 סיגריות[35].

ב-2011 נפטרה רעייתו של שמידט, הנלורה. ב-2 בספטמבר 2015 עבר שמידט ניתוח להסרת קריש דם מעורק ברגלו[36]. הניתוח עבר בהצלחה והוא שוחרר מבית החולים ב-17 בספטמבר. בנובמבר החמיר מצבו, בעקבות זיהום שנגרם כתוצאה מהניתוח. הלמוט שמידט נפטר באחר הצהריים ב-10 בנובמבר 2015, בביתו בהמבורג, בגיל 96 - ובכך היה לקנצלר שהאריך ימים יותר מכל האחרים[37]. ב-23 בנובמבר נערכה הלוויה ממלכתית ושמידט נקבר בבית הקברות אולסדורף לצד רעייתו והוריו. בין 1,800 הנוכחים בטקס ההלוויה של שמידט היו נשיא גרמניה יואכים גאוק, הנשיאים לשעבר כריסטיאן וולף, הורסט קלר ורומן הרצוג, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנרי קיסינג'ר, ג'ימי קרטר, הקנצלרים גרהרד שרדר ואנגלה מרקל וראש עיריית המבורג (ולימים קנצלר גרמניה) אולף שולץ.

שמידט וישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי גרמניה–ישראל

בשנת 1966 ביקרו שמידט ורעייתו בישראל בעקבות הזמנתה של שרת החוץ, גולדה מאיר, אותה כינה שמידט בחיבה, "סבתא". במהלך מלחמת ששת הימים, עת כיהן שמידט למנהיג סיעת מפלגתו בבונדסטאג, נשא נאום פרו-ישראלי[38]. ביולי 1975 קיים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ביקור ממלכתי בגרמניה ונפגש עם שמידט. ביקור זה היה ביקור גומלין לאחר ביקורו של הקנצלר ברנדט בישראל[39].

לאחר המהפך הפוליטי, הידרדרו יחסי גרמניה-ישראל לשפל, והיו לשמידט יחסים מתוחים עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. שמידט היה הקנצלר הראשון מאז כינון היחסים בין המדינות, שסירב לערוך ביקור ממלכתי בישראל, בטענה שאין בכך טעם כל עוד בגין משמש כראש הממשלה. גרמניה בראשותו של שמידט התקרבה למדינות ערב וקיימה שיחות לקיום מספר עסקאות נפט ונשק עם מדינות ערב, בהן סוריה וסעודיה, הגם שלא כולן יצאו לפועל בעיקר בשל התנגדות במפלגתו. בשנת 1978 שיגר שמידט איגרת מפתיעה לראש הממשלה בגין, שבה קרא לישראל להכיר בהגדרה עצמית של הפלסטינים ולפנות את כל השטחים, וב-1980 התבטא בעיתון דר שפיגל כי בגין מהווה סכנה לשלום, אף כי בהמשך הכחיש זאת. קודם למבצע אופרה להשמדת תוכנית הנשק להשמדה המונית של עיראק, ממשלת שמידט נקטה בעמדה דומה לממשלות איטליה, צרפת וארצות הברית כי אין לישראל סיבה לחשוש מפיתוח תוכנית הגרעין העיראקית ומן האפשרות שזאת תתפתח לכדי נשק גרעיני[40].

במאי 1981 חל משבר בין ישראל וגרמניה בעקבות מחלוקת חריפה בין שמידט לבין ראש הממשלה, מנחם בגין. כעסו של בגין יצא על דברי שמידט בשידור לטלוויזיה הגרמנית, כי יש לפטור את מדיניות החוץ הגרמנית מ"עול השואה", וכן האשים את ישראל בחוסר מצפוניות בגין סירובה להעניק לפלסטינים מדינה משלהם. לטענתו, ישראל אשמה בכך שהפלסטינים נאלצו לברוח או גורשו מבתיהם. בגין תקף את שמידט בבוטות על דבריו כי גרמניה מחויבת מוסרית לעמים שונים, כולל הפלסטינים, מבלי להזכיר את העם היהודי, כינה אותו שחצן רודף בצע, ורמז כי שיתף פעולה במודע עם המשטר הנאצי במהלך שירותו בצבא הנאצי[41].

חבר הכנסת משה קצב מהליכוד קרא להחזיר את השגריר הישראלי מגרמניה. בניסיון לשכך את הסערה הביע שמידט צער שלא הזכיר גם את המחויבות הידועה של גרמניה ליהודים, ואילו בגין תיקן את טענתו כי שמידט השתתף בהקרנת סרט שבו נראו מתנגדי המשטר מוצאים להורג בתלייה, והחליפה בטענה כי השתתף במשפט של מתנגדי המשטר ולא בהקרנת סרט, אולם הוא סירב בתוקף לדרישת שמידט להתנצל בפומבי. במקום זאת קרא לו "לכרוע ברך" ולהתנצל בפני העם היהודי ואת מבקריו מבית כינה "יפי נפש"[42]. ב-3 ביוני 1981 אמר בגין בכנסת: "כולם שירתו בצבא הנאצי, לרבות אדון שמידט, אשר נשבע אמונים לפיהרר באופן אישי וקיים את שבועתו עד תום"[43]. באוקטובר 1981 במהלך הלווייתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת נפגשו השניים והתפייסו[44].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Bark, Dennis L., and David R. Gress. Democracy and Its Discontents 1963–1988 (A History of West Germany), v. 2, 1989
  • Carr, Jonathan, Helmut Schmidt: Helmsman of Germany, New York: St. Martin's Press, 1985
  • Dönhoff, Marion, Foe into Friend: Makers of the New Germany from Konrad Adenauer to Helmut Schmidt, Palgrave Macmillan, 1982
  • Peter H. Merkl, The Federal Republic of Germany at Forty: Union Without Unity, New York Union Press, 1995
  • Kristina Spohr, The Global Chancellor: Helmut Schmidt and the Reshaping of the International Order, Oxford University Press, 2016

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלמוט שמידט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Helmut Schmidt, a Nazi Youth leader who had Jewish ancestry, dies aged 96, The Jewish Chronicle, ‏10 בנובמבר 2015
  2. ^ Told French President of Jewish Origins: Helmut Schmidt’s Revelation Reported, Los Angeles Times, ‏25 בפברואר 1988
  3. ^ ניסן צור, האם קנצלר גרמניה לשעבר היה פעיל נאצי? - ספר חדש שרואה אור בגרמניה מגלה כי הלמוט שמידט, ששירת בתפקיד בשנות ה-70-80, פעל להפצת רעיונות המפלגה הנאצית, באתר מקור ראשון, ‏4 בדצמבר 2014
  4. ^ אלדד בק, "ידיעות אחרונות", "הקנצלר שמידט שיקר - היה נאצי נלהב", באתר ynet, 1 בדצמבר 2014
  5. ^ Jonathan Kandell, Helmut Schmidt, Assertive West German Chancellor, Dies at 96, The New York Times, ‏10 בנובמבר 2015
  6. ^ 1 2 3 Helmut Schmidt - chancellor of West Germany, Encyclopædia Britannica (אנציקלופדיה בריטניקה)
  7. ^ 1 2 Helmut Schmidt, a man of principle - Helmut Schmidt was a politician of principles, which he would defend against his own Social Democratic party if need be. German historian Heinrich August Winkler remembers West Germany's fifth chancellor., דויטשה ולה
  8. ^ 1 2 Helmut Schmidt: West Germany's Cold War master of realpolitikת, BBC, ‏10 בנובמבר 2015
  9. ^ Russell A. Berman, Helmut Schmidt, 1918–2015: A German ‘Macher’ - A tribute to a chancellor of Germany who could get things done., Hoover Institution, ‏10 בנובמבר 2015
  10. ^ Mathias Haeussler, Helmut Schmidt, Germany's Anglophile Chancellor - The West German chancellor Helmut Schmidt was an admirer of Britain from an early age. But his vision of European integration was not that of his British counterparts., History Today, ‏8 באוגוסט 2018
  11. ^ Felix Mauch, The Great Flood of 1962 in Hamburg, ” Environment & Society Portal, Arcadia (2012), no. 6. Rachel Carson Center for Environment and Society
  12. ^ German floods and political moments - As flooding has become more frequent in Germany over the past years, so has the sight of politicians surveying the damage – sometimes at key historical moments., דויטשה ולה
  13. ^ SYND 10/02/1971 INTERVIEW WITH WEST GERMAN DEFENCE MINISTER HERR HELMUT SCHMIDT, יוטיוב, ‏10 בפברואר 1971
  14. ^ איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950–2017, חולון, ישראל: ספריית אופקים; עם עובד, 2019, עמ' 275
  15. ^ How Helmut Schmidt helped West Germany thrive in tough times, דויטשה ולה
  16. ^ Patrick Wintour, ‘We were all wrong’: how Germany got hooked on Russian energy, The Guardian
  17. ^ Lessons from the 1970s: Germany vs. U.S., RANGVID’S BLOG, ‏24 באפריל 2022
  18. ^ Helmut Schmidt obituary - Gifted and urbane chancellor of West Germany who had to deal with cold war tensions and the Baader-Meinhof gang, The Guardian
  19. ^ Karl H. Cerny, Germany at the Polls: The Bundestag Election of 1976, AEI Press, 1978
  20. ^ Election to the 9th German Bundestag on 5 October 1980 (Party seats to the 9th German Bundestag 1980) - The Federal Returning Office, בונדסטאג
  21. ^ Kristina Spohr, The Global Chancellor: Helmut Schmidt and the Reshaping of the International Order - The Strategist of Balance, אוניברסיטת אוקספורד, ‏מרץ 2016
  22. ^ Matthias von Hellfeld, The Helsinki Accords - August 1, 1975, דויטשה ולה
  23. ^ Helmut Schmidt (1974 - 1982), bundeskanzler, ‏27 באפריל 2018
  24. ^ 40 years of German autumn - How the terror of the Red Army faction dominated the Federal Republic in 1977., deutschland.de, ‏17 באוקטובר 2017
  25. ^ Kristina Spohr, Helmut Schmidt and the Shaping of Western Security in the Late 1970s: the Guadeloupe Summit of 1979, Taylor & Francis Online, ‏2015
  26. ^ קרשו, רכבת הרים, 2019, עמ' 296
  27. ^ David J. Bollmann, West Germany 's Ostpolitik and Relations with the United States Under Willy Brandt, Helmut Schmidt, and Helmut Kohl, Eastern Illinois University, 1990, עמ' 41
  28. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 550
  29. ^ ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, 2005, עמ' 629
  30. ^ אלדד בק, 2 - "הייתה לי ילדות יפה", הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים, ראשון לציון, ישראל: ידיעות אחרונות, 2017, עמ' 55
  31. ^ ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, 2005, עמ' 700
  32. ^ Helmut Schmidt, 1918 – 2015: West Germany’s Climate Sceptic Ex-Chancellor, NET ZERO, ‏10 בנובמבר 2015
  33. ^ AFP, Ex-German leader likens Ukraine crisis to eve of WWI - Helmut Schmidt blames the ‘megalomania’ of European bureaucrats for fanning the flames of military conflict, Times of Israel, ‏16 במאי 2014
  34. ^ Schmidt fitted with pacemaker, UPI, ‏13 באוקטובר 1981
  35. ^ Former German leader Helmut Schmidt buys 38,000 menthol cigarettes to avoid EU ban - The Commentator, web archive, ‏18 בספטמבר 2013
  36. ^ Former Chancellor Helmut Schmidt's clot operation 'successful', דויטשה ולה
  37. ^ אם מחשיבים את ולטר של, שכיהן כקנצלר בפועל למשך 10 ימים בין התפטרותו של ברנדט להשבעתו של שמידט, אזי הלה היה הקנצלר הגרמני שהגיע לגיל המופלג ביותר, כיוון שנפטר בגיל 98.
  38. ^ שלמה שפיר, יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו (עמ' 150), ‏2006
  39. ^ שלמה שפיר, יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו (עמ' 154), ‏2006
  40. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 156
  41. ^ ראש הממשלה בראיון ליום העצמאות: ישראל לא תסבול הטילים בלבנון בשום פנים ואופן, דבר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏8 במאי 1981
  42. ^ מנחם בגין עונה לקנצלר גרמניה, באתר יוטיוב, ‏1 בדצמבר 2015
  43. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991, עמ' 377
  44. ^ גנשר יבוא לישראל, מעריב, 16 אוקטובר 1981
הלמוט שמידט
משפחה הנלורה שמידט-גלזר (רעייה) • הלמוט-ולטר שמידט (בן) • סוזנה קנדי-שמידט (בת)
פעילות מוקדמת מלחמת העולם השנייה • אוניברסיטת המבורג • סנאטור בהמבורג • אסון השיטפונות בהמבורג (1962) • חבר הבונדסטאג • SPD • שר ההגנה • שר האוצר
קנצלר גרמניה המערבית ה-5
מערכות בחירות הבחירות הכלליות 1976 • הבחירות הכלליות 1980
מקורבים וילי ברנדט • ולטר של • הנס-דיטריך גנשר • הנס יוכן-פוגל • אגון באהר • יוהנס שטיינהוף
אירועים מרכזיים אוסטפוליטיק (החל מ-1969) • משבר האנרגיה העולמי (החל מ-1973) • G7 (החל מ-1975) • חטיפת טיסה 181 של לופטהאנזה (1977) • החרם על אולימפיאדת מוסקבה (1980) • המערכת המוניטרית האירופית (החל מ-1979) • הצבת טילי פרשינג 2 באירופה המערבית (החל מ-1983)
שונות די צייט • הבנק המרכזי האירופי
הקנצלרים של גרמניה
הקיסרות הגרמנית הנסיך אוטו פון ביסמרק • הרוזן לאו פון קפריבי • כלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט • הנסיך ברנהרד פון בילוב • תאובלד פון בתמן-הולווג • גאורג מיכאליס • הרוזן גאורג פון הרטלינג • הנסיך מקסימיליאן מבאדן • פרידריך אברט סמל גרמניה
רפובליקת ויימאר פרידריך אברט • פיליפ שיידמן • גוסטב באואר • הרמן מילר • קונסטנטין פרנבאך • יוזף וירט • וילהלם קונו • גוסטב שטרזמן • וילהלם מרקס • הנס לותר • וילהלם מרקס • הרמן מילר • היינריך ברינינג • פרנץ פון פאפן • קורט פון שלייכר
גרמניה הנאצית אדולף היטלר • יוזף גבלס • לוץ שוורין פון קרוזיק (ראש השרים)
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קונראד אדנאואר • לודוויג ארהארד • קורט גאורג קיזינגר • וילי ברנדט • הלמוט שמידט • הלמוט קוהל • גרהרד שרדר • אנגלה מרקל • אולף שולץ
פורטל גרמניה


הקודם:
וילי ברנדט 		קנצלר גרמניה
1974–1982 		הבא:
הלמוט קוהל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הלמוט_שמידט&oldid=38841339"